יום ד', יג’ בכסלו תשע”ט
    דף הבית  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  ויקיקבלה  |  הסכמות  |  יצירת קשר  
הרמחל בהיותו כבן עשרים שנה כתב ספר רזין גניזין ובו שבעים תיקונים (מאמר או דבר תורה) על הפסוק האחרון בתורה "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל"

הרמחל בהיותו כבן עשרים שנה כתב ספר רזין גניזין ובו שבעים תיקונים (מאמר או דבר תורה) על הפסוק האחרון בתורה "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" להלן ביאור ההקמה הראשונה: בס"ד געונ"מ בינ"ו עמ"י עש"ו ספר תיקונים חדשים הקדמה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א, א). ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול (דברים לד יב). נעיץ סופא נעוץ סופו בראשו כלומר ספירת המלכות היא סוף המדרגות ברישא היא המלכות נעשית ראש וכתר לעולם או לפרצוף תחתון ורישא והכתר נעשה בסופא ממלכות דעליון, לאתהדרא כלא חד כדי שהכל יהיה אחד כלומר היסוד נקרא כלא נעשה אחד עם המלכות ועם הכתר שתחתיו וכך השפע נמשך ממדרגה למדרגה וזאת בכח המוחין של או"א וע"י הנקראים בקטרא דיחודא עלאה וזה רמוז במ"ש "מי יתנך כאח לי" מ'י זו הבינה נותנת מוחין לז"א שיש בו ט"ס כמנין א"ח והוא מתייחד עם הנוק' הרמוזה באות ד' ונהיה אח'ד. קם אליהו נביאה מהימנא פתח ואמר, ר' ר' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכו' (דניאל יב, ג) מי הם המשכילים? דשויאו גרמייהו בדרגא דצדיק אלו שהשוו צורתם הפנימית לספירת היסוד דהיינו כמו שהיסוד הוא נתינה ללא רצון לקבל וכל שפעו נשפע למלכות כך הצדיקים החוננים דלים הם הנקראים משכילים לאנהרא נהורין לכל סטר והם מאירים לכל, בג"כ משכילים אקרון ולכן נקראים משכילים כי נותנים משכלם לאחרים. "כזוהר הרקיע", דא זוהר דנטיל האי צדיק מההוא רקיע דקאים עליה כזוהר הרקיע זה זוהר שנוטל היסוד מאותו רקיע שעליו דהיינו מהתפארת זוהר היסוד הוא זוהר דנהיר באור ישר ונציץ באור חוזר ולכן היסוד נקרא ח"י כי יש בו ט"ס דאו"י וט"ס דאו"ח זוהר היסוד הוא זוהר דכליל כל זהרין דעלמא זוהר הכולל כל אורות שבעולם דהיינו בזו"ן ולכן נקרא היסוד כל כי כולל הכל. כעת מבאר את אורות זו"ן: שיתא זהרין אינון שש אורות הם דהיינו חג"ת נה"י וחד דכליל לון ועוד אור אחד שכולל כולם שהוא אור המלכות פרצוף הנוקבא וכלא אתכליל בהאי זוהר וכל אלו האורות נכללים[1] באור היסוד הכולל הכל לאזדהרה באורות ישירים ולנצצא ובאורות חוזרים לכל סטרי עלמא לכל צדדי העולם דהיינו לכל הו"ק שהם: חסד שהוא דרום, גבורה שהוא צפון, תפארת שהוא מזרח, נצח שהוא מעלה, הוד שהוא מטה, ויסוד שהוא מערב: זוהר קדמאה זוהר ראשון הוא זוהר ספירת החסד, דא זוהר דנהיר ונציץ זה אור המאיר באו"י ואו"ח. ביה תליא נהירו דאוריתא בו תלוי אור התורה דהיינו תורה שבכתב שזו ספירת הת"ת כמ"ש תתן אמת ליעק'ב והתורה תורת אמת ותורה אור דחסד כמ"ש כי נר מצוה ותורה אור, אור התורה תלוי מהחסד כמ"ש תורת חסד על לשונה הכוונה בזה ליסוד דמל' המקבלת מן היסוד שמקבל מן הנצח שמקבל מן החסד אע"ג דביובלא קאים יש לדייק ולומר שהשפע הבא מן החסד לתפארת מקורו בבינה ומתמן ומן הבינה מתפשט מתפשטים האורות לכל סטר לכל הו"ק. אבל תוקפא דיליה בימינא אתתקף אבל חוזק התפארת הוא מן הימין הגם ש וגבורה בשמאלא התפארת מקבלת גם מן הגבורה. וימינא מתמן והחסד בא מן הימין. זוהר דא אתכליל הכא לאנהרא נהירו דאוריתא כדקא יאות. זוהר זה של החסד נכלל כאן בתפארת להאיר את התפארת כראוי באורות החסד הנקרא יומם וכמ"ש והגית בו יומם ולילה הקדים את החסד לגבורה. לימוד בחסד זו הארת פנים לתלמיד ולא להקפיד על חסרון ידיעותיו וגבורה הכוונה לשמור על כללי הפסיקה וההלכה. זוהר תנינא זוהר שני זה זוהר הגבורה, דא זוהר דביה תליא חדותא דאוריתא זה זוהר שבו תלויה חדות התורה דהיינו התפארת. הגם שחדוה הייחוד קאי עכ"ז מתחילה היא מהגבורה כמ"ש שמאלו תחת לראשי ודא איקרי חמרא דאוריתא וזוהר זה נקרא יינה של תורה. כבר ידעת שיין מעורר את הגבורות, דביה שביין זה נאמר ויין ישמח חיים (קהלת י, יט) מסטרא דחו"ב כלומר חו"ב נקראים חיים כמ"ש ואתם הדבקים בייי' (חכמה) אלהיכם (בינה) חיים וכו'. הבינה היא הנקראת אם הבנים שמחה. והבינה משפעת גבורותיה לגבורה ולהוד ולמלכות נמצא שהיין זו המשכה מהבינה למלכות. ואלין מארי קבלה ואלה לומדי הקבלה מסטרא דעץ החיים אחוזים בחו"ב הנקראים חיים ותורתם עץ החיים כי עץ בת"ת. אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע אבל מי שאחוז בעץ הדעת טו"ר כלומר במל' אתמר ביה שתוי אל יורה (עירובין סד.) נאמ' בו שתוי[2] אל יורה כי יש יין המשמח ויש יין המשכר. זכה נעשה ראש לא זכה רש. דעץ הדעת שזו המל' היא בית הדין תמן יורה יורה ידין ידין (סנהדרין ה.) יורה לימינא יורה לשמאלא בה מתבצע הדין בין טוב למוטב, ידין לימינא ידין לשמאלא, ותמן במל' יין המשכר דאצטריך לאסתמרא מיניה נמצא יין המשכר שיש להזהר ממנו. אבל מסטרא דעץ החיים אבל מצד עץ החיים, כלומר ת"ת, נאמ' בו ויין ישמח חיים, חדותא דזוהר דא וזו חדות התורה הבאה מזוהר הגבורה. ת"ח, תלת משקין דאתרמיזא בהו אוריתא בא וראה בג' משקין נמשלה התורה אינון מים יין וחלב[3], מסטרא דתלת זהרין אלין התורה שהיא הת"ת נמשלה בג' משקין כנגד החג"ת הנשפעים אלי. מים מצד החסד, יין מצד הגבורה וחלב מצידה כי החלב הוא לבן עכור. מים מסטרא דזוהר קדמאה מים מצד הזוהר הראשון שהוא החסד. יין מסטרא דזוהר תנינא יין מצד הזוהר השני שהוא גבורה. חלב מסטרא דזוהר תליתאה חלב מצד הזוהר השלישי שזו הת"ת. זוהר דא זוהר זה דהיינו זוהר הת"ת איהו זוהר דתמן קאים יניקו דאוריתא זה זוהר ששם יניקת התורה מימין ומשמאל. ומזונא דנשמתא דאתזנת מינה ואתעדנת בעידונא דילה וכן זוהר הת"ת מזון הוא לנשמה ועידון לה דהיינו שנמשכים לה מוחין. זוהר רביעאה, זוהר רביעי ביה קאים תוקפא דאוריתא בו יש תוקף לתורה ונצחונא דילה, ודא נצח והנצחון שלה וזה זוהר הנצח. וטעם שהנצח נותן תוקף מפני שהתורה היא תורת חסד והנצח מצד החסדים. ביה בו דהיינו בזוהר זה של הנצח נאמר "כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו (עי' ברכות ז ע"ב ובע"י) וזה נצחון שבנצח. דמסטרא דהוד שכינתא אזלת מנדדא מאתר לאתר מצד ההוד שאלו דינים קשים השכינה הולכת ונודדת ממקום למקום. אבל מסטרא דנצח אקבעת בימינא אבל מצד הנצח נקבעה בימין, דאתמר ביה שנאמר בו נעימות בימינך נצח (תהלים טז, יא) וביה ובו בנצח נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר וכו' (שמואל א טו כט) ודא לדוד אתמר ופסוק זה אמר שמואל לשאול על דוד שמלכות ישראל תמשיך ממנו כי ניחם ייי' מהמלכת שאול דאיהו אתקין לה בנצח לימינא וזאת, כיון שדוד המלך התקין את הנצח בימין[4]. זוהר חמישאה, ביה הוד דאוריתא, זוהר חמישי זה זוהר ההוד שהוא קצה חמישי מו"ק ונקרא "הוד דאורייתא" כי כל הו"ק נקראים ג"כ ת"ת ע"ש הת"ת הפרטית ודא הוד מלכות וזה ההוד שבגבורותיו הבונה את המלכות דמסטרא דשכינתא אתמר (גיטין סב ע"א) מאן מלכי רבנן, ודא וזו המלכות היא זוהר שביעאה זוהר השביעי. ומסטרא דזוהר דא חמשאה אתיהיב להו הוד מלכות. ובגיניה מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (ויקרא יט, לב) ורזא דא הוד זקן וזה סוד הוד זקן דבההיא דיקנא עלאה קאים הוד עלאה ואתמר, שבאותו זקן עליון דא"א עומד ההוד העליון ומיניה הוד זקן דאצטריך להדרא ליה. ומכאן יש לכבד את הזקן כי הוא עומד בדמיון לזקן העליון. זוהר שתיתאה, זוהר ששי הוא זוהר היסוד ביה תליא גילויא דאוריתא בו תלוי גילוי התורה כי היסוד מחבר בין הת"ת הכללית הנק' תורה שבכתב ובין המל' הנק' תושבע"פ לאתגלאה לכל סטר בכמה רזין עלאין וזוהר היסוד מגלה כמה סודות עליונים לכל צד דהיינו בכל הו"ק של המל' לכל חד כמה דאתחזי ליה ולכאו"א מעולמות בי"ע כראוי לו. הבריאה מקבלת מחב"ד דמל' אצילות, יצירה מחג"ת דמל' דאצילות ועשיה מנה"י דדמל' דאצילות וכו'. שבע זהרין אלין שבע אורות אלו שהם זו"ן דאצילות כלהו כלילן בההוא זוהר דנפיק מצדיק כולם כלולים בזוהר היסוד הנקרא כל ע"ש שהוא כולל הכל[5]. ובהו והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע לנצצא לכל סטרי עלמא שבע מיני אור הללו כלולים באור הזוהר הששי שהוא היסוד להאיר לכל צדדי העולם דהיינו למלכות דאצילות לבי"ע. ת"ח, זהר דכליל כמה רזין בא וראה זהר הכולל כמה סודות. כאן בא הרב לבאר כיצד זוהר היסוד מאיר לכל. ז' אלין ז' זהרין דאתמרו שבע אורות הנזכרים הם שבע אורות זו"ן והם נחלקים ל- ה' אלין ה' ספרין דאוריתא חמש אורות חגתנ"ה שהם חמש אורות של הת"ת הנק' תורה והם ה' אורות מסטרא דלעילא חמש אורות הת"ת שהיא עליונה על המל' דמינייהו ומחמש אורות חגתנ"ה מתפשטן לבתר ז' זהרין דאתמרו מתפשטים אח"כ שבע אורות דהיינו היסוד כוללם והם אח"כ נכללים במל' הרי שבע וכל זה נרמז במילה ז'ה'ר. נותר כעת לבאר אות ר' של זהר ר' אלין מאתן עלמין אות ר' רומזת למאתיים[6] עולמות שהם חו"ב שהם עץ החיים. כלא כליל בהאי זהר כל זה נרמז במילה זהר. ובזמנא דנפיק ובעת שנמשך אור היסוד, כלהו נהורין אלין מנהרן כל האורות מאירים כי היסוד כוללם. ואתון ואתם הצדיקים העוסקים בסודות התורה בתיקונא דא קיימין בדרגא דצדיק עומדים בדרגת היסוד דאיהו משכיל שהוא משכיל[7] אל דל (מל') , בג"כ ולכן והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. ושאר כלהו צדיקיא דעלמא קיימין לאנהרא לכלהו ישראל ושאר הצדיקים שלא הגיעו להבנת הסודות אך מוסרי התורה ומעתיקי השמועה אבל כלהו מנכון נטלין הם מקבלים את הכח וההבנה מחכמי הסוד בג"כ ולכן נאמר ומצדיקי הרבים, מסטרא דשכינתא הם מצד המל' כי הם מוסרים את התורה בפה והם ככוכבים דנטלין משמשא. ככוכבים המאירים מן השמש ואתמר בכו (בראשית ב, י) ונאמר בכם הצדיקים חכמי הסוד "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", דא נהר עלאה צדיק ודאי הנהר[8] זה היסוד שהוא מאיר ודאי למל'. "להשקות את הגן" דא שכינתא גן זו השכינה שיש בה שם הוי'ה כזה: יוד הה ואו הה גימ' גן ועוד שהיא מקבלת שפע תורה שבכתב שיש בו גן פרשיות דאשתקיאת ואתרויאת מאוריתא דלכון שהיא המל' מושקית ורווה[9] מהתורה של המשכילים חכמי הסוד. "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" אלין ד' מחנות שכינתא ארבעה ראשים הם ד' מחנות השכינה שהם אריה שור נשר אדם וישראל מתפרשאן בד' דגלין וישראל חנו בדוגמתם במדבר יהודה אפרים דן וראובן. וכלא מאוריתא דא משתקיין ומתפרנסן והכל דהיינו בי"ע, מתורה זו הנשפעת ממל' דאצילות נשפעים ומקבלים פרנסתם. ובגין דכלא מתברכן מנכון וכיון שהכל מתברכים מכם אתמר בכון נאמר בכם "כל המברך מתברך" (סוטה לח ע"ב). דהא כמה דאתון יהבין לאחרנין הכי אתון תבין ומקבלין מלעילא שהרי כמה שאתם נותנים לאחרים כך אתם שבים ומקבלים מלמעלה ונגלים לכם סודות נוספים. כגונא דא מאן דיהיב צדקה לעניי, כגון הנותן צדקה לעני אתמר ביה נאמר בו "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך" (דברים טו, י) גלגל הוא שחוזר בעולם (שבת קנא ע"ב) כהאי גלגלא דאסחר במיא, כאותו גלגל הסובב במים מסטרא דא שפיך מיא ומסטרא דא סליק ונטיל מצד זה נותן מים ומצד זה נוטל מים. עליכון כתיב עליכם נאמר "ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ" (תהלים קטו, טו) דהא אתון ברוכים שהרי אתם ברוכים אתון מסטרא דצדיק אתם מצד היסוד הנקרא ברוך, מזומנין לשמא קדישא מזומנים אתם להשפיע לשכינה הקדושה לאתנהרא על ידיכון בעלמא שהיא מתחזקת מכח תורתכם ומאירה לעולם. דמאן דלא בעי למיהב ברווחא לאחריני, לא אתחזי ליה לאתדבקא בזרעא קדישא שמי שאינו מפזר צדקה בשפע לאחרים לא ראוי לו להדבק בזרע הקדוש של ישראל. דאברהם אתמר ביה והיה ברכה (בראשית יב ב) שהרי לאאע"ה נאמ' והיה ברכה ומאן דאיהו מזרעיה אצטריך כגונא דא למהוי מברך לאחריני ומי שהוא מזרעו צריך להיות כעין זה ולברך אחרים. ודא סימנא דנטיל אליעזר בידוי ברבקה והכי אתחזי זכאה חולקכון. סימן לדבר אליעזר עבד אברהם שנתן צמידים על ידי רבקה (בראשית כד, כב) וכך ראוי לסייע לחלש, אשרי חלקיכם. פתח ואמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (דברים ו, ד) דא רזא דיחודא זה סוד היחוד כללא דכל דרגין שמא קדישא הוי"ה כלל כל המדרגות[10] זה שם הוי'ה שזה כתר לבתר אתפריש לכמה רזין לכמה סטרין אח"כ נחלק לכמה סודות (חו"ב) ולכמה צדדים (ו"ק). ועכ"ד לבתר תב ואתכליל כלא ביקוק כבקדמיתא ועם כל זה שב ונכלל הכל בשם הוי'ה כבתחילה, דהא כלא בחיבורא קאים ולא בפירודא שהרי הכל בחיבור עומד ולא בפירוד. ורזא דא ה' אלקינו, וזה הסוד במילים ייי אלהינו דא אתפשטותא דשמא קדישא דאתפשט בדרגוי כאן רמוז השם הקדוש המתפשט במדרגותיו דהיינו בו"ק והכא קאים בריבויא, אלקינו ודאי, כאן נכתב בלשון רבים "אלקינו" ודא אלה, שית סטרין. וזה אלה של מילת אלהינו הרומזת על ו"ק הכלולים זב"ז שעולים למנין ל"ו גימ' אלה לבתר תב כלא ואתכליל כבקדמיתא, לאחר מיכן שב הכל להיות אחד כבראשונה וזה הוא יקו"ק אחד. ובשעתא דחבו ישראל בעגל אמרו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד) ובשעה שחטאו ישראל בעגל אמרו "אלה אלהיך ישראל" ורזא דמלה דנטלו ריבויא ולא יחודא וחטאו בכך שאלהות הרבה איוו להם ולא אל אחד. ואומין עע"ז וכלהו סטרין מסאבין מרזא דאלה תליין ואומות עובדי ע"ז וכל הצדדים הטמאים מסוד מילת "אלה" מתחזקים כמ"ש על אלה אני בוכיה עד לא תבין לאתחברא בהוי"ה, כל עוד שאינם שבים להתחבר בשם הוי'ה לעת"ל. אולם כעת ואינון בפירודא קיימין הם עומדים בפירוד דאתמר בהו שנאמר בהם יתפרדו כל פועלי און (תהלים צב, י) וישראל אתמר ביה גוי אחד, דקאים ברזא דיחודא דתב כלא לאתקשרא ברזא דהוי"ה וישראל נאמ' בהם "גוי אחד בארץ" שעומדים בסוד היחוד, ששב הכל להתקשר בסוד הוי'ה. ובזמנא דהוו ישראל אזלין לקרבא, בחילא דא הוו מתתקפן. וכאשר היו ישראל יוצאים לקרב, בכח זה היו מתחזקים ורזא דמלה שמע ישראל אתם קריבים היום וכו' (דברים כ, ג) בחילא דשמע ישראל (סוטה מב.) בכח של שמע ישראל בההיא שעתא כלהו דרגין קדישין אזדמנן לאגחא קרבא בגינייהו באותו זמן כל המדרגות הקדושות היו מתאספות לצאת לקרב בגלל ישראל, וכמה זיני קרבא תליין מינייהו בזמנא דמתפשטן לכמה סטרין וכמה סוגי קרב מתפשטים מי"ס הבאות להלחם לישראל והיו מתפשטים לכמה צדדים. אבל כלא תב לאתכללא בקטרא חד בשמא קדישא יקו"ק. אבל לבסוף הכל היה שב להכלל בקשר אחד בשם הקדוש הוי'ה ב"ה כדין כלא אתכליל בחרבא חדא אז הכל היה נכלל בחרב אחת שזו ספירת המלכות דאזדמנת לגביה שהזדמנה לשם הקדוש (ת"ת), ודא אתקריאת חרב לה' ממש וזו נקראת חרב לייי' כלומר המל' הנק' חרב מזומנת לייי' . דהא כמה דהוי"ה דא כלילת כל דרגין וכל זיני קרבא בכללא חדא, שהרי כמו ששם הוי'ה זה כולל בתוכו כל מיני מדרגות שהם כח"ב וכל מיני קרב שהם חגתנ"ה בנקודה אחת שזה היסוד הכי חרב דא בכללא דכלא אתחברת בה כך המל' נכללת בכל זה והיא נקראת אז כלה כלולה, ומינה נפקין לבתר כל זיני מאני קרבין. וממנה יוצאים אח"כ כל מיני קרבות. וגדעון ברזא דא אמר חרב לה' ולגדעון (שופטים ז, כ) דא שכינתא, חרב דאתחזיאת לה', בשעתא דאתקשרת ביה. ולגדעון למישרי עליה. וגדעון עמד על סוד זה ואמר "חרב לייי' ולגדעון" והכוונה חרב זו השכינה הראויה להיות לייי' בעת היותה עמו כמ"ש לך ייי' הצדקה שזו השכינה, ולגדעון הכוונה שתשרה עליו השכינה ותתן לו עוז ותעצומות. ובשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני לקבלא אוריתא, ובעת שעמדו ישראל על הר סיני לקבל התורה שירותא דכלא אנכי ה' אלקיך (שמות כ, ב) דהא כדין אוריתא אתגליאת להו בכל אנפהא, ראשית הכל היה הדיבור "אנכי ייי' אלהיך" דהיינו אנכי זו השכינה וייי' אלהיך היינו הו"ק המאירים בכל הצדדים דסלקת בהו שהיא עולה בהם לכל סטר בכמה צירופי רזין דשמהן לכל צד בכמה צירופי שמות הקודש הסודיים, ועכ"ד ועם כל זאת מאן דאסתכל בהו אשכח דכלא איהו יקוק ולית דמתפרש מיניה, מי שמתבונן בשכלו רואה שהכל זה שם המיוחד ואין דבר הפורש ממנו בג"כ לכן פתח ואמר אנכי שזו השכינה היא מחוברת ומיוחדת עם ה' אלקיך ספירת התפארת שבתוכה יש ו"ק חגתנה"י והיא הנהגת המשפט. ודא רזא דביה אפיק לון ממצרים. וזה הסוד בו יצאו בנ"י ממצרים דהא מצראי בשמא דאלקים אתתקפו מרזא דלבר. שהרי המצריים נאחזו באחורי שם אלקים כמו שאמר פרעה "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו" (בראשית מא, לח) ובזמנא דאתגלי שמא קדישא יקו"ק כלא תב לאתדבקא ביה, וכאשר התגלה שם המיוחד הוי'ה ב"ה הכל שבו להתדבק בו וביה אתתקפו ישראל, וסטרין אחרנין אתברו קמייהו. ובו התחזקו ישראל ושאר הצדדים (פרעה למטה וס"מ למעלה ומחנותיהם) נשברו לפניהם וכמה מחאן מחא לפרעה ולמצראי, וכמה מכות היכה לפרעה ולכל מצרים ואלין מחאן מסטרא דאלקים דהוו בעאן לאתתקפא ביה, ומכות אלו מצד שם אלקים באו מאותו שם שבו חשבו המצריים להתחזק ורזא דמלה אלקים האדירים המכים את מצרים (שמואל א ד, ח) וכמה מחאן נפקין מינייהו ברזין עלאין. וסוד הדבר הוא בפסוק וכו' שכמה מכות יצאו משם זה בסודות עליונים. ראה כי אדיר ע"ה גימ' גבורה וזה שם אלקים וישראל בשמא דלגו שמא קדישא יקו"ק אתתקפו, בגין דאיהו מקורא דכלא. וישראל בשם הפנימי התחזקו שהוא שם הוי'ה ב"ה כיון שהוא מקור לשם אלקים[11] בג"כ ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, לכן אמר ייי' אלהיך לאשתמודעא דאוריתא כלא הכי, להראות שהתורה כולה כך היא אע"ג דלכמה סטרין אתפשטת, למרות שמדברת על כל מיני נושאים כלא כללא חדא ברזא דשמא קדישא, ה' אלקינו ה' אחד. הכל כלל אחד בסוד השם הקדוש וכמו שהתבאר ייי' אלהינו ייי' אחד. ומכאן תדע שכל התורה שמותיו של הקב"ה המשתלשלים ממדרגה למדרגה כגון המילה "באר" סודה הוא במלכות וביאר הרמ"ז (שהוא רבו של הרב המקובל הרב בנימין הכהן רבי של מהר"י בסאן רבו של הרמח"ל זצוקללה"ה) בספרו "אם לבינה" שבר הוא גימ' הוי'ה אלקים הוי'ה אדנות וזה מורה על יסוד הנוק' המוכנה לקבל יסוד הזכר. ולזמנא דאתי יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט) ה' דא כללא דהוי"ה קדישא, ושמו דא חרב לה', כלא ברזא דאחד. ולעת"ל יהיה ייי' אחד ושמו אחד והביאור ייי' זו הת"ת ושמו זו המל' ויהיו מיוחדים פב"פ. ואוריתא נעיץ סופה בתחלתה, והתורה נעוץ סופה בתחילתה כלומר הת"ת כמ"ש מקצה השמים ועד קצה השמים ומזה משתלשל לתורה שבידינו לאתהדרא כלא כללא חדא, שהכל יחזור להיות כלל אחד בראשית ברא אלקים וכו' ולכל היד החזקה וכו', אלין קראי דאתתקנו בע' תיקונין, פסוקים אלו נתקנו בע' תיקונים. הרשב"י תיקן את הפסוק הראשון בספר תיקוני הזוהר וכעת בא הרמח"ל לבאר ע' תיקונים בפסוק האחרון לאשלמא בהו תיקונין לשכינתא בשירותא וסיומא, לאתתקנא בתיקונא שלים ברזא דאחד. להשלים בהם, בע' תיקונים, את השכינה בראשיתה ובסופה בתיקון שלם בסוד המילה "אחד" ורזא דא חולם חירק שורק, עילא ותתא ואמצעיתא, וסוד הדבר הוא חולם חירק שורק שהם ג' נקודות מעל מתחת ובתוך האות והניקוד רומז לאור והאות לכלי וכלא אתקשר בקישורא חדא ודא א' י' לעילא י' לתתא ו' באמצעיתא וביה שורק מתקשר בקישורא חדא, כלא אתהדר ברזא דאחד א' ודאי: והכל נקשר בקשר אחד וזה א' של אחד אות י' למעלה ואות י' למטה ואות ו' באמצע[12] כמו השורוק והכל נקשר להיות אחד ודאי. תו פתח ואמר, רבי רבי "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" פסוק זה נאמר בזמנא דיתנצצון נציצין עילאין מסטרא דע"ק על רישא דמלכא כאשר יתנוצצו ניצוצין עליונים מצד ע"ק על ראש מלך המשיח שזו הארת היחידה, דהא נהורא דע"ק שרי הכי לתתא על תרין משיחין, שהרי אור עתיקא קדישא שורה למטה בעולם השפל על ראש שני המשיחים, מב"י ומב"ד דאתמר בהו ונחה עליו רוח ה' (ישעיה יא, ב) שנאמ' בהם ונחה עליו וכו' וביה והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. וכמה נציצין יתנוצצון מתמן לכל סטר, ומהארת הע"ק יאירו עוד אורות נוספים לכל צד ורזא דא "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד", אלין נציצין דמתנצצן מנהורא דעלייהו, וזה סוד מ"ש ומצדיקי הרבים וכו' שהם יאירו מהארת ע"ק דאתחזון כגון כוכביא לכל סטר. הנראים כאור הכוכבים מפוזרים בכל צד. "ומצדיקי הרבים", מי הם מצדיקי הרבים? תרין משיחין דקיימין לאתקנא לה לשכינתא, אלו ב' משיחין העומדים לסייע לשכינה ולאשראה לה על רישא דכל ישראל. לנוח על ראש כלל ישראל. ואינון תרין, והם ב' משיחין חד מסטרא דלאה ודא מב"ד, אחד מצד לאה שילדה את יהודה וזה משיח בן דוד הבא מיהודה וחד מסטרא דרחל ודא מב"י. והשני משיח בן יוסף הבא מרחל אם יוסף. "הרבים", מי הם הרבים? אלין אבהן דמתחברן בה. אלו הם האבות (חג"ת) המחוברים בשכינה ומיעוט רבים שנים (נדרים לח, ע"ב) אלין קו"ש אלו הם הקב"ה והשכינה היינו זו"ן דלא מתפרשאן דא מן דא לעלמין, שלא נפרדים זמ"ז לעולם בג"כ פחות מן דא לא אשתכח. ולכן פחות משנים לא נמצא. ורזא דמלה "אני ה' לא שניתי" (מלאכי ג, ו) וסוד הדבר בפסוק אני ייי' לא שניתי, אין בו שינוי דקב"ה לגבי שכינתא לא אשתני לעלמין: שהקב"ה לא עוזב את השכינה לעולם[13]. ואית רבים מסטרא דתלת אבהן כמה דאמינא, ויש רבים מצד שלושה אבות שהם החג"ת ובהו הלכה כרבים (הקדמת ת"ז א ע"ב) דשכינתא באבהן אתקשרת למיהוי רתיכא שלמתא בד' סמכין כדקא יאות. פירוש נוסף למילה "רבים" בפסוק "ומצדיקי הרבים" הוא שרבים אלו ג' והם החג"ת הנקשרים במל' כדין וכאשר נקשרים החג"ת במל' אז אתמר בה נאמר בה אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח.) וד' אמות היינו חגת"ם ורזא דמלה יחיד ורבים הלכה כרבים (ברכות ט.) דצדיק איהו יחיד, היסוד הוא יחיד והחג"ת הם הרבים ובזמנא דגלותא איהו לא יכיל לאקמא לה לשכינתא, בזמן הגלות אין ביד היסוד כח להקים את השכינה מן העפר אלא קב"ה דאתמר ביה "ואח לצרה יולד" (משלי יז, יז) בזמנא דכתיב "ביום צרה, צר כחכה" (משלי כד, י) דלית חילא לההוא צדיק שאין כח לצדיק דהיינו ליסוד למיעל בימא להכנס בים דהיינו למלכות. ורזא דא, וזה סוד "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר" (הושע יא, ט) שאומר היסוד למלכות הנק' עיר[14] דאי תימא דקב"ה אתפרש משכינתא ח"ו, שאם תאמר שהקב"ה נפרד מן השכינה כלומר אין יחוד זו"ן, אין הדבר כך אלא בקרבך קדוש, כלומר הקב"ה הנקרא קדוש הוא בקרב השכינה דאיהו בגו שכינתא קאים ולא אתפרש מינה. שהוא בתוך השכינה קיים ולא נפרד ממנה אלא "ולא אבא בעיר", מסטרא דצדיק. אלא מ"ש "ולא אבא בעיר" מצד היסוד הנק' צדיק שהוא לא נמשך למל' בג"כ בההוא זמנא אצטריך קב"ה לאתקפא בה. לכן צריך הקב"ה באותו זמן להתחזק במלכות כי היסוד לא מתייחד עמה. "ואח לצרה יולד", דא לילי' חייבתא דבגינה אצטריך צדיק לאתטמרא מינה דלא לאתחזאה, ומ"ש "ואח לצרה יולד" היינו זו לילי' שהיא נוק' דס"מ שהיסוד צריך להסתתר ממנה כדי שלא תראה אותו אלא קב"ה איהו ייקום לקבלה לאתקפא לשכינתא. אלא הקב"ה הוא יקום לקבל את השכינה ולחזקה משאין בכח היסוד ועכ"ד מרחיק איהו, ועם כל זאת, שאין עוד מלבדו לסייע לשכינה, הוא ניצב מרחוק[15] לשכינה ורזא דא "מרחוק ה' נראה לי" (ירמיה לא, ב). ייי' נראה ל'י דהיינו לשכינה שהיא י' בספירות ולזמנא דאתי "טוב שכן קרוב" (משלי כז, י) דא צדיק, ולעת"ל כאשר לא יהיה פחד מהס"א יאמר אז "טוב שכן קרוב" דהיינו היסוד יתקרב לשכינה[16] דביה וה' שוכן בציון (יואל ד, כא) וכאשר היסוד מתקרב למל' יאמר וייי' שוכן בציון והביאור בזה הוא שציו'ן זה היסוד כי הוא גימ' יוס'ף והמילה וייי' אלו זו"ן או תו"מ כי כל מקום שנאמר וייי' היינו הוא ובית דינו דכדין איהו קרוב שכעת היסוד קרוב למל'. אבל השתא אבל כעת בזמן שהס"א מרימה ראשה, אנו אומרים: יחיד ורבים הלכה כרבים, דאינון אבהן. יחיד היינו היסוד ורבים אלו החג"ת והם מתגברים על היסוד שתש כחו וכדין איהי סמכא רביעאה לון במצב זה המל' היא רגל רביעית לחג"ת ואיהי אדנ', ד' אתוון לקבלייהו. ולכן יש בה שם אדנ'י כי היא משלימה את החג"ת לד' רגלי המרכבה ובשם אדנ'י יש ד' אותיות ואלין ואלו ד' אופני המרכבה שהם החגת"ם הם ד' אמות של הלכה, דקב"ה לא אשתעשע השתא בשכינתא ברזא דצדיק שהקב"ה לא מתייחד עם השכינה דרך היסוד אלא בחיבורא דאבהן. אלא כאשר הוא מוסיף את האבות שהם החג"ת ורזא דא ד' אמות של הלכה: וזה סוד מ"ש (ברכות ח ע"א) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ואי תימא אמאי אמות? ואם תשאל למה נקטו אמות ולא טפחים או מילין וכו' אלא כלא רזא איהו. אלא שגם בזה יש סוד דאמה איהי שית טפחים, וד' אמות אינון כ"ד, ואלין כ"ד צירופין דאדנ'. שאמה יש בה ו' טפחים ובארבע אמות כ"ד טפחים ואלו כ"ד צירופי שם אדנ'י[17] ודא כד דאתמר ביה "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" (בראשית כד, יז). וזה נאמר כאשר הקב"ה מהשכינה הגמיאיני מעט מים מכ'ך אלו כ"ד צירופי שם אדנ'י ודא מעט מים, סלע דאפיק טפין טפין מגו כמה מחלוקות. וביקש מעט מים שזה הסלע דהיינו המל' שהיא השכינה הוציאה מעט מים בגלל מחלוקות דהיינו כי היא היתה בקטנות המוחין ולא נתנה מימיה בשפע וכ"ד אלין וכ"ד צירופים של שם אדנות אלו אינון לקבל כ"ד ספרין דאוריתא, הם כנגד כ"ד ספרים של התנ"ך (כי ספר עזרה ונחמיה אחד הם) ובהו אל ישוב ד"ך נכלם (תהלים עד, כא). ועליהם נאמר אל ישוב ד'ך נכלם דהיינו הקב"ה שהוא בחינת תורה שבכתב לא יתרחק מן השכינה. אבל לזמנא דאתי יתתקף צדיק למפרק לה, אבל לעת"ל כאשר יתקיים באבוד רשעים רינה לא יהיה חשש לצדיק להתגלות הוא יתחזק לגאול אותה מן הקלי' כמ"ש (רות) אם יגאלך טו'ב וכדין אתמר "כי תורה חדשה מאתי תצא" (ויק"ר יג, ג) וכאשר היסוד יהיה מחובר דרך קבע אל המלכות תצא תורה חדשה מהקב"ה לקבל כל אלין יפוק כ"ד אחרינא דאיהו לגו, כנגד כ"ד ספרים אלו שהם פשט יצאו ויתגלו מהקב"ה כ"ד ספרים פנימיים כדין ושמתי כדכד שמשותיך (ישעיה נד, יב) שעליהם נאמר ושמתי כדכד שמשותיך דהיינו פעמיים כ"ד כנגד התורה הנגלית לנו היום וכנגד כ"ד ספרים העתידים להתגלות מאן אתר? מאיזה מקום תצא התורה החדשה? אלא מציון דא צדיק, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב, ג). התורה החדשה תצא מציון דהיינו מהיסוד כמ"ש כי מציו'ן תצא תורה מאי דבר ה'. ומה סוד המשך הפסוק "ודבר ייי' מירושלים? דא רזא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו) דא דבר דה', זה סוד מ"ש בדב'ר ייי' שמים נעשו שהדיבור זו השכינה והיא דיבור של ייי' דכלהו בריין דעלמא במילולא דשמא קדישא דא אתבריאו, שכל הבריות של העולם העליונים דהיינו המלאכים ובני האדם יצאו מן המל' הנקראת "דבר ייי" דהא בכמה צירופין אצטריף לאתמללא, שהרי לכל מילה יש כמה צירופים ומכל צירוף נברא יצור וכל מלה דאתעבידת בעלמא באדכרותא דשמא קדישא אתעבידת. וכל מילה שנעשית בעולם נעשית בהזכרת השם הקדוש ורזא דא ואמרו לי מה שמו (שמות ג, יג) והא אתמר. וזה הסוד של הפסוק "ואמרו לי מה שמו" שכאן נרמז שם הוי'ה בס"ת ל'י מ'ה שמ'ו מ'ה וסוד זה כבר נאמר בהקדמת ספר תיקוני זוהר. ודא תורה חדשה ממש, רזא דצירופי שמהן דאתכלילו באוריתא, וזה הפירוש מה שנאמר תורה חדשה שאלו צירופי שמות הכלולים בתורה דעלייהו אמרו רבנן[18] ועליהם אמרו חכמים "כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה" כי כל מילה בתורה היא כינוי הארוז על ספירה הארוגה על שם הארוג על אחת מד' אותיות שם הוי'ה כמ"ש בסוף ספר "שערי אורה". ובה עתידין צדיקים שיחַיוּ מתים (פסחים סח.) ועל התורה נאמר שעתידים הצדיקים שיחיו מתים דאוריתא בה אתבריאו כל בריין דעלמא ובה מתקיימין. שהרי בתורה בה נבראו כל הבריות שבעולם ובה מתקיימים בכל רגע ולכן בה מחיים הצדיקים את המתים[19] ובזמנא דישתמודעון בה ברזא דלגו, בה ייכלון לאחיא מיתיא. וכאשר הצדיקים ידעו את סודות התורה יוכלו להחיות מתים ורזא דא ואיש משענתו בידו (זכריה ח, ד), וזה סוד מה שאמר הנביא "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. ואלו דברי ספר הזוהר[20]. כגון ושמת משענתי על פני הנער (מלכים ב ד, כט) ודא צדיק דמיניה נפקין חיין. וזה הצדיק הרמוז במילה משענת[21] שממנו יוצאים חיים אבל כלא מרזא דע"ק מההוא מזלא עלאה, אבל יש לדעת שכל כח היסוד בא מהכתר הוא ע'תיקא ק'דישא המזל העליון דאתמר עליה שנאמר עליו "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא" (מו"ק כח.). כמה בנים יהיו לאדם כמה מזון וכמה יחיה לא בזכות תלוי הדבר אלא במזל ורזא דא וגם ענין זה רמוז במילים מרוב ימים (זכריה ח, ד) מסטרא דא"א, כלומר ימים אלו הספירות של הז"ת וימי הג"ר נקראים רוב ימים ומהכא נפיק טלא דביה יחיון מיתיא ודאי. ומכאן, דהיינו מע"ק, יוצא הטל שבו עתיד הקב"ה להחיות המתים לעת"ל ורזא דא כי טל אורות טלך (ישעיה כו, יט) ודא יו"ד ק"א וא"ו בח"ס. וזה סוד מ"ש כי טל אורות טלך שאלו אותיות יה'ו של השם וכשהם כך: יו'ד ה'א וא'ו הם גימ' טל כמ"ש במאמר פתח אליהו בהקדמת ספר תיקו"ז ואיהו טל דאתפרש לתרין, וטל זה נחלק לשנים בתרין מזלין עלאה ותתאה. בשני המזלות העליון והתחתון מזלא דע"ק ודז"א בג"כ "כי טל אורות טלך". לכן נזכרו כאן ב"פ מילת טל, טל סתם בז"א וטלך היינו טל של הכ'תר ותרין זמנין טל איהו לחם, וב"פ ט"ל היינו ע"ח שהוא גימ' לחם ודא מן וזה המן דכתיב ביה שעליו נאמר "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז, ד). ורזא דמלה טל לעילא טל לתתא לחם באמצעיתא וסוד הדבר הוא מ"ש (יומא ע"ה ע"ב) טל מלמעלה וטל מלמטה והמן מונח באמצע כמו בקופסא ואלין תלת הויות דנחתין לתתא באו"א ודעת ומינייהו למוחין דרישא. ואלו הם ג' הויות היורדות ממזלא דע"ק למטה לחב"ד שהם, או"א ודעת המחברם, ומשם לכתר דז"א ורזא דמלה וזה סוד הפסוק "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" ודאי. הנני ממטיר לכם לח'ם מן השמי'ם והבן מילת לחם הרומזת לג' הויות ומילת שמים הרומזת לזעיר אנפין ועל זה אמר ודאי דהיינו שהמילים מדויקות בפסוק כמו שהתבאר. ועוד, "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" ועוד פירוש על מילת משכילים אלין תרין משיחין דקיימין ברזא דצדיק שאלו ב' משיחין שהם במדרגת היסוד כי הם צדיקים ועומדים כל העת לאתקנא לשכינתא, לתקן את השכינה ולגלאה גילויא דנהורא לעלמא. ולגלות גילוי האור של הת"ת בעולם שזו המל' וכיון שהם ביסוד הם נוטלים האור מן הת"ת ומשפיעים אותו למל' וכמה אחרנין דכלהו קיימו הכי ברזא דא, לגלאה נהירו דאוריתא לעלמא. ועוד עימם כמה צדיקים העומדים במדרגת היסוד, והם מגלים אור התור'ה לעול'ם בג"כ משכילים, אלין תרין משיחין, והמשכילים, כלהו דקיימין כגונא דא. ולכן נקראו משכילים כי הם במדרגת יסוד הנקרא משכיל ולשון רבים מורה על ב' משיחין ותוספת "וה" של והמשכילים מורה על הצדיקים הנוספים הנלווים עם ב' משיחין כגון דוד דאיתמר ביה (שמואל א יח, יד) "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל", כגון דהע"ה שנאמר בו ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וביארו בגמ' דגלי מסכתא (עירובין נג.) וגרים לצדיק לאנהרא לשכינתא. שהוא באר מסכת ופירש רש"י לימד תורה לאחרים והורה הלכות ובכך גרם ליסוד להאיר לשכינה[22] דבג"כ "וה' עמו", שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג ע"ב) ודא שכינתא הנקראת הלכה[23] דאתמר בה "הלכה כרבים" ואלין אבהן, הכלל של יחיד ורבים הלכה כרבים הוסבר לעיל בדרך הסוד שבזמן הגלות היסוד לא מתייחד עם המל' אלא בסיוע האבות והם הרבים אבל כאן דוד הע"ה שבר את הכלל האמור ונאמר בו הלכתה כמותו כי ואיהו צדיק, הוא היה במדרגת הצדי'ק והיה יחיד דשקול כרבים, יחיד השקול כרבים כי חייו מהם כידוע דאיתמר ביה שנאמר בו שקול זה כנגד כל העולם כלו (ברכות ו ע"ב) כמה דאתמר. שקול ז'ה כנגד העול'ם כולו. כלומר דהע"ה שהיה במדרגת צדיק שזה היסוד הנקרא זה, היה שקול כמו ג' אבות שהם גוף התפארת הנקרא עולם ואלין כלהו משכילים אקרון וכלהו יקומון לזמנא דאתי, ואלה כולם משכילים נקראים הן ב' משיחין הן הצדיקים הנלווים עימם והן דהע"ה וכולם יקומו בתחיית המתים לע"ל בזמנא דכתיב "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט) בזמן עליו נאמר ומלאה האר'ץ (מלכות) דעה את ייי' (ז"א) וכו' דכדין כלהו אלין צינורות יהון פתיחין לאפקא מינייהו נהירו לכל ישראל: שאז כל הצינורות להריק שפע וסודות התורה יהיו פתוחים להוציא מהם אור לכל ישראל. ועוד, המשכילים אלין תרין משיחין כמה דאתמר. ועוד פירוש בפסוק: "המשכילים" אלו ב' משיחים כפי שהתבאר אולם האות ו' באה לרבות והמשכילים, אלין כלהו ראשי סנהדראין, אלו הם ראשי סנהדראות דכלהו קיימין הכי ברזא דמשכילים לאפקא נהירו לישראל, הם העומדים על פסקי ההלכה ומוציאים אור התור'ה לבני ישרא'ל ואלין בני מתיבתא דתרין משיחין, והם בני הישיבה של שני המשיחים ואלין ואלין יקומון בתוקפייהו לאפקא נהירו לישראל. ואלו ואלו יקומו בחוזקם להאיר לישראל וכמה מנהון יתפרשון כל חד לסטריה. וכמה מהם יתחלקו, כל אחד לפי טיבו והרב מבאר: ורזא דא שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים וכו' (שמות יח, כא) וזה סוד הפסוק שרי אלפים שרי מאות וכו' דהיינו שרי אלפים בחכמה המאות בבינה החמישים בת"ת והעשרות במל' והם בחינת שם אדנ-י כי אות א' תרמוז לאֶלף ד' בא"ת ב"ש היא ק' וזה מאות, נ גימ' חמישים וי' גימ' עשרות כי שם אדנ-י ממנו הדין וההוראה דכלהו קיימין לאנהרא מינייהו מאן דאתחזי להו. שכל בני ישראל עומדים לקבל הארה מראשי הסנהדרין העומדים במדרגת יסוד. צריך אתה לדעת שבני ישרא'ל היינו בנים של הת"ת הנק' ישראל והם אחוזים במל' וזה עומק דברי הרשב"י[24] כל בני ישראל בני מלכים הם "ומצדיקי הרבים ככוכבים", אלין דקיימו לאגנא על דרא בעובדין דלהון. ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו הם העומדים להגן על הדור במעשיהם הטובים ואינון קדמאין יקומון לגלאה נהירו. ואלו הראשונים, דהיינו ראשי הסנהדראות, יקומו לגלות האור של התור'ה אלין, לישבא נהירו באתריה לכל ישראל. ואלו האחרונים יקומו להטמיע את האור בכל ישראל ואלין ואלין צריכין וצריך את אלו ואת אלו דהיינו ראשי הסנהדראות בכחם לחדש חידושי תורה ומצדיקי הרבים בכחם להפיץ את התורה כל חד לפום דרגיה, כל אחד לפי מדרגתו דהיינו ראשי הסנהדראות המושרשים ביסוד ז"א ממשיכים את אור התור'ה (תפארת) לבני ישרא'ל (מלכות) ומצדיקים הרבים מושרשים ביסוד דמל' והם ממשיכים את אור התורה שבעל פ'ה לבני ישראל בחינת העם שבשדו'ת כמו שנאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. וכל האי נהירו במאי יפוק. וכל האור הזה במה יצא לאור? אלא בזוהר דא ודאי, אלא בזוהר היסוד ודאי כללא דכל נהורין דכלהו דרגין בוצינין עלאין כי הוא כללות האורות כולם דהיינו שבע נרות המנורה שהם זו"ן. ובזמנא דאתעבידו ע' תיקונין ע"י דרשב"י בוצינא קדישא, שרא תיקונא לאתתקנא מעילא לתתא, משירותא דכלא עד שכינתא קדישתא, ודא בראשית. ובזמן שנעשו שבעים תיקונים ע"י המאור הגדול הרשב"י, התחיל התיקון להתקן מהכתר עד המל' בבחינת אור ישר. מהתחלת הכל מכתר דע"ק עד המל' שהיא השכינה הקדושה וזה בראשית[25] והשתא וכעת אשתלים תיקונא דאתהדר מתתא לעילא ברזא דא, דכלא הכי אצטריך. נשלם התיקון מלמטה למעלה בסוד אור חוזר שכך צריך להיות. ותלת אבהן אינון שרשין דישראל מעילא לתתא. שלושה אבות דהיינו החג"ת הם תיקון של ישרא'ל (ת"ת) מלמעלה למטה משה ותרין משיחין לקשרא מילין מתתא לעילא משה וב' משיחין הם תיקון לקשור דברים מלמטה למעלה. דהיינו משה מושרש ביסוד ומשיח בן דוד בהוד ומשיח בן יוסף בנצח[26] הא שלימו דתיקונא אדם, הרי לך שלימות תיקון אדם שזו הת"ת שיש בה ו"ק חג"ת מלמעלה למטה ונה"י מלמטה למעלה ובת"ת יש שם מ"ה כזה: יוד הא ואו הא גימ' אדם כמ"ש ת"ת אד'ם לשבת בי'ת (מל'). אדם הוא אדם דוד משיח. אדם אלו ר"ת א'דם ד'וד מ'שיח. כבר ידעת שאדם הראשון נתן ע' שנים מחייו לדהע"ה שראה אותו שהוא "בר נפלי" ומשיח בא מדוד והוא שלמות אד'ם[27] דאדם איהו כללא דכלא. אדם הוא כללות הכל. דע כי "אדם" זו התפארת והיא כוללת הכל: בראשה היא מייחדת את החו"ב עם הכתר החופף עליהם, ובסופה היא מתייחדת עם המל' והיא כלל הכל ולכן נבחרה שיקנן בה שם הוי'ה ב"ה[28]. אד'ם זה שהוא הת"ת יש בו ו"ק ומל' הכוללתם. וזה מה שאומר כאן ואתתקן לבתר ונתקן אחר כך. כלומר אדה"ר היה צריך להביא את התיקון הסופי אולם נכשל בעץ הדעת והיה צריך להתקן בתלת אבהן בג' אבות אברהם יצחק ויעקב שהם החג"ת ואינון יוי ודא א' דאדם והם אות א' של א'דם. כי אות א' נכתבת אות י' מכאן ו' באמצע וי' למטה. ובדוד אשתלים רתיכא ודא ד'. ובדהע"ה נשלמה אות ד' של אדם. כי דוד הע"ה מושרש במל' הנקראת ד'ל כמ"ש אשרי משכיל אל ד'ל וכלא מעילא לתתא והכל הוא מלמעלה למטה דהיינו שהחג"ת עומדים כל העת להשפיע למל' ואלו תיקוני הזוהר של הרשב"י לבתר כלא אשתלים במשיח ודא מ'. כללא דד' מתתא לעילא. לאחר מיכן הכל נשלם במ'ל'ך המ'שיח וזו אות מ' של אד'ם שסודו בספירת המל' שהיא עומדת להשפיע מלמטה למעלה בסוד אור חוזר המשלים את האור הישר ומ' דא רזא דמשיח. ואות מ' היא סוד של המ'שיח ומ' דא מ'שה. אתפשטת כגונא דא מ"ם ודא מ'שיח מ'שיח: ואות מ' זו מ'שה שהוא גואל ראשון והוא כגואל אחרון (קה"ר א, כח) וזו אות מ' סתומה שבמם הפתוחה, וכבר נרמזה במילה (ישעיה ט, ו) "לםרבה המשרה". הכא תלת ממי"ן הנה לך כאן ג' ממין: אד'ם מ'שה מ'שיח. באות מ' של משיח יש מ"ם והם ב' משיחים: מ'שיח בן יוסף ומ'שיח בן דוד ואינון ק"כ, ג' ממין עולים למנין ק"כ בהו אתכלילו י"ב שבטין ארבע לחד. בהם נכללים י"ב שבטים, ארבעה שבטים לכל מ' ורזא דמלה [אצ"ל - דכלא] תלת הויי"ן עלאין דנחתן מלעילא, וסוד הענין הוא באותם ג' הויות הנזכרות במילת לח'ם לעיל שיש בהן י"ב אותיות וי"ב צירופים והכי אתפרשו בי"ב אתוון. וכאן מתפרשים כלומר מתחלקים בי"ב אותיות שיש בג' הויות ובאלין ק"כ ובאלו ק"כ היוצאים מג' ממין יתבסמון ק"כ צירופין דאלקים. יתמתקו ק"כ צירופי שמות אלהי'ם וכמה אלקים אחרין יתברון בההוא זמנא. וכמה אלהים אחרים ישברו באותו זמן, כי אלהים אחרים נאחזים באלקים דקדושה ומשם יניקתם וכאשר נמתקים אלקים דקדושה מתבטלים אלהים אחרים ורזא דא (תהלים נז, ו) "רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך" הכא רזא סתים, בפסוק זה סוד כמוס דכמה אלקים אינון דמתפרשאן דרגא בתר דרגא, ומתמן מתאחדין זינין מסאבין לתתא, שיש הרבה כוחות דין שנאצלים דרגה אחר דרגה מן המל' הנק' אלהי'ם וממנה נשפעים כחות דין טמאים למטה אבל בזמנא דסליק שרשא לעילא לגבי ההוא מקורא דכלא דמתמן נפקין, אבל כאשר המל' עולה לבינה כדין כלהו מסאבין מתברן משלשליהון. מיד כל כחות הטומאה מאבדים את יניקתם והם נופלים ממדרגתם ורזא דא רומה על השמים אלקים, על השמים ודאי, וזה סוד רומה על השמים כלומר על התפארת הנקראת שמים דא בינה אלקים חיים. ועל שמים היינו בינה הנקראת אלהי'ם חיים ורזא "ה' רמה ידך" (ישעיה כו, יא) יד שמאלא, וזה סוד "ייי' ידך רמה" זו יד שמאל שהיא המל' והיא רמה כלומר עולה לבינה כדין "בל יחזיון". וכאשר המל' עולה לבינה מיד כחות הקלי' בל יחיון בההוא זמנא באותו זמן שהמל' עולה לבינה נאמר וארץ רפאים תפיל (שם שם, יט). כלומר הנוק' דס"א הנק' אר'ץ רפאים, היא תפיל כלומר תיפול ממדרגתה ורזא דא ערב רב אמרו "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד) וזה סוד מה שאמרו הערב רב "אלה אלהיך ישראל" ובזה לאפרשא אל"ה ממ"י. הפרידו אותיות אלה מאותיות מי של אלהי'ם וכדין מתמן מתתקפן אלקים אחרים מגו אלקים דקדושה. ובמצב זה מתחזקים אלהים אחרים מתוך אלהי'ם דקדושה. כבר אמר הרב לעיל שאותיות אלה הם חלק הס"א וכמ"ש על אלה אנ'י בוכיה ורזא דא קום עשה לנו אלקים אשר ילכו לפנינו (שם שם, א) וזה סוד הפסוק עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו והביאור בזה "לפנינו" דייקא ולא דיסתלקון לעילא לגבי אי'. הם בקשו שהמל' הנקראת אלהי'ם תהיה לפניהם ולא שתעלה לבינה דאי' איהי מארא דדינא, שהבינה היא שורש הדין ובזמנא דאלקים דלתתא סליק לגבה, אתקשר כלא בקדושה עלאה, ואלקים אחרים מתברן כמה דאתמר. וכאשר המל' עולה לבינה (כמו ביום הכיפורים) נקשר הכל בקדושה עליונה ואלהים אחרים דס"א נשברים כדין "על כל הארץ כבודך", בגין "דארץ רפאים תפיל" דאינון ערב רב דכדין יתעברון מעלמא ויפלון בגיהנם. כאשר מתקיים על כל הארץ כבודך מתקיים ארץ רפאים תפיל שאלו הערב רב שהם יעברו מן העולם ויפלו בגיהנם ורזא דמלה "תהומות יכסיומו" (שם טו, ה) לאתמשכא זינא בתר זיניה. וזה סוד המילים תהומות יכסיומו כי תהום אותיות המות וזה חלק הס"א, כל מין נמשך למינו לבתר רע יתעבר מעלמא וטוב אשתאר, לאחר מיכן יעבור הרע מן העולם ורק טוב ישאר כדין ואז יתקיים "על כל הארץ כבודך". דבזמנא אחרא "כי קללת אלקים תלוי" (דברים כא, כג). וכאשר הרע קיים נאמר כי קללת אלהים תלוי" ועשו באלקים אלין אתתקף ודאי. ועשו יונק כחו מאלהים אחרים בודאי. הוא אדום ארצו אדומה וכו'. וד' אלקים שהוא גימ' שד"ם ואתוון דלהון ועוד כ' אותיות של ד' שמות אלהים יעלו למנין שס"ד איהו השט"ן שהוא גימ' השט"ן ודא עשו. וזה עשו הוא השטן הוא ס"א והוא יצר הרע והוא מלאך המו'ת ולקבליה משיח דאיהו נחש, וכן משיח גימ' נחש שהם נגדיים זל"ז דאתמר ביה "ועם עקש תתפתל" (תהלים יח, כז) דנחש איהו עקלתון, ומשיח לקבליה אצטריך למיהך אבתריה לאעקרא ליה מכלא. הנחש הוא עקלתון שהוא לילי' (ונחש בריח הוא ס"מ) ומשיח צריך להתחקות בעקבותיו ולעוקרו מהכל וכד דא יתעבר מעלמא, וכאשר הס"א יעבור מן העולם כדין "על כל הארץ כבודך". יתגלה כבודו ללא העלם. בההוא זמנא יתחברון יקו"ק אלקים כלא בחיבורא חדא. באותו זמן יתחברו ייי' שהוא ז"א עם אלקים הוא הנוק' בחיבור אחד ורזא דא יעקב, וסוד זה של יחוד הוי'ה אלקים רמוז ביעקב ותלוי ביעקב כי ביה תליא פורקנא. בו תלויה הגאולה וזה שילוב יאקלוקקי"ם דא יק"ב הוא גימ' יב"ק ואלו אותיות יב"ק מיעקב. של יעקב. נותרה אות ע' אלין ע' ניצוצין דאלקים מבינה אקי"ק, אות ע' של יעקב תרמוז לע' ניצוצין שבשם אלקים[29] דבהו מתחברן הוי"ה ואלקים כחדא בע' תיקונין אלין מסטרא דאי' דאיהי שביעאה לשית, כתרא ברישא דמלכא. כדין (שם כ, ב) "י'ענך י'הוה ב'יום צ'רה דא זה (גימ' של ר"ת) יב"ק יאקלוקקי"ם, "ישגבך שם אלקי יעקב, ישלח עזרך מקודש" אלין רזין דאורייתא מסטרא דעץ החיים. ישגבך וכו' אלו סודות התורה מצד עץ החיים "ומציו'ן יסעדך" דא צדיק, ציון זה היסוד שהוא גימ' יוסף "כי מציון תצא תורה" (ישעיה ב, ג) ומן היסוד יוצאת תורה שבכתב. ע' ניצוצין אלו הם ודא סוד מיסוד ודאי, בע' תיקונין אלין. אותיות סוד ואלו הם ע' תיקונים כדין (תהלים עה, ט) "כי כוס ביד ה'", דא שכינתא אלקים כוס זו השכינה שיש בה שם אלהי'ם גימ' פ"ו כמנין כו"ס, "ויין חמר" אלין ע' ניצוצין דיליה ויין חמר אלו ע' ניצוצין שלו כי יין גימ' ע'. כדין "אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ" ואז יתקיים אך שמריה וכו' אלין שמרין דנפלין מלעילא, אלו שמרים הנופלים מלמעלה, כלומר דינים דזמינין למנפל על רישיהון דאומין עע"ז, העתידים ליפול על ראש אוה"ע כדין "תהומות יכסיומו", ועלמא בנייחא ישתאר בתיקונא שלים ואז יתקיים בהם "תהומות יכסיומו" ויאבדו מן העולם והעולם יישאר בתיקון מושלם ובנחת. נראה שהכוונה על ראש שרי אוה"ע וכשהם יתמעטו ממדרגתם יתמעטו הדינים ובאבוד רשעים רינה. ועוד, הכא אצטריך לאהדרא לאתריהון כמה נשמתין דאזלן מנדדן בגלותא, ואתמר בהו "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה" (תהלים פד, ד). ועוד כאן המקום להחזיר כמה נשמות הנודדות ממקומן בגלות והכא רזא וכאן סוד בפסוק "כי יקרא קן צפור לפניך וכו' (דברים כב, ו). מאי כי יקרא? אבל קרא דא כמה זמנין אתפרש, כי יקרא וכו' מה הפירוש יקרא? אבל פסוק זה התבאר בכמה אופנים ובכמה פעמים. אבל הכא רזא דפורקנא. אבל כאן בפסוק זה נמצא סוד הגאולה כי יקרא קן צפור לפניך דא שכינתא (זוח"ג רנג ע"ב) כי יקרא קן צפור לפניך זו השכינה. הפסוק (תהלים) גם צפור מצאה בית ודרור קן לה" צפור זו המל' ודרור זו הבינה. מאי כי יקרא. מה הפירוש כי יקרא? אלא דשכינתא אזלת וסחרת בגלותא, אלא הפירוש הוא שהשכינה הולכת ומסובבת בגלות וכמה אינון דקיימו לאתקנא לה, וכמה צדיקים הם שעמדו לתקן אותה וכמה תיקונין עבדו לה, וכמה תיקונים עשו לה ועכ"ד תיקונא שלים לא אתתקנת עד דייתי ההוא דאתמר ביה אני לדודי (שיר ו, ג) ודא מלכא משיחא, ועם כל זה לא נתקנת לגמרי עד שיבוא אותו שנאמר בו אני לדודי וכו' וזה הוא מלך המשיח וליה אתמר פיקודא דא כי יקרא קן צפור לפניך. ולו נאמרה מצוה זו כי יקרא וכו' ומב"י אתמר ביה אני לדודי ודא צדיק. ועל משיח בן יוסף נאמר אני לדודי וזה הצדיק כלומר היסוד. פירוש אני זו השכינה והיא הרעיה המתייחדת עם הדוד ע"י היסוד. ועוד, כי יקרא קן צפור, למאן דאתחזי תיקונא דא למעבד קינא לשכינתא ולכלהו נשמתין דאזלן אבתרה. עוד פירוש על הפסוק "כי יקרא קן צפור" הפסוק אומר "יקרא" ולא אומר למי. אלא הוא נאמר לכל מי שראוי לתקן תיקון זה לעשות קן לשכינה ולכל הנשמות ההולכות אחריה. קן הכוונה מקום בליבו ובכוונתו כמ"ש יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך" עניים היינו השכינה והנשמות ההולכות עמה. ובג"ד כי יקרא, דאזלת וסחרת עד דאזדמנת למאן דאתחזי ליה תקונא דא. ולכן כתוב "כי יקרא" שהשכינה הולכת וסובבת עד שהיא נקראת למי שראוי לה לתקן אותה. ורות אתמר ביה ויקר מקרה חלקת השדה וכו' (רות ב, ג) דהשתא אתחזי לה לאתתקנא ולאתפרקא על ידוי. וברות נאמר ויקר מקרה חלקת השדה וכו' שכעת ראוי לה להתקן ולהגאל על ידו. כבר כתבו המקובלים שרות היא השכינה והיא אמה של מלכות. רות גימ' מילוי שם אדנות כזה: לף לת ון וד גימ' רות. ומשה אתמר ביה ויבא אל הר האלקים חורבה (שמות ג, א) ועל משה נאמר ויבא אל הר האלקים חרבה. גם כאן זו השכינה הנקראת אלקים. וכתב על זה האריז"ל הר זה אחוריים דשם אלהים כי א אל אלה אלהי אלהי'ם גימ' ר וה' אותיות של השם הרי "הר". חרבה ע"ה גימ' גבורה להורות שהמל' היתה אז באחוריים ובדינים כי היה זה טרם מתן תורה וטרם הקמת המשכן. דאזדמנא דא לגבי דא שהזדמנה השכינה למשה כדי שיתקן אותה. כאמור התיקון על יסוד הצדיק דהיינו היסוד ומשה גימ' אל שד'י והוא נקרא טו'ב. ואתחברו כחדא כדין תיקונא סליק כדקא יאות. והתחברו כאחד משה והשכינה ולכן נקרא משה מארי דבית'א וכן איש האלהי'ם ודרך האי'ש לשכון בבית'ו ולכן פירש מצפורה כי ש'ם בית'ו. וכל חד אתחזי ליה תקונא לגרמיה, וכל אחד ראוי לו לתקן את השכינה לעצמו. כלומר כל ישראל מושרשים בשכינה כי הם בני ישרא'ל ולכן יש לו שייכות לתיקון השכינה. ואתמר אין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח ע"ב). בג"כ כי יקרא קן צפור לפניך. ונאמר "אין אדם נוגע במוכן לחבירו" כלומר התיקון שעושה פלוני אינו כתיקון אלמוני. כל אחד מדוגל מחבירו במדה אחרת. ולכן נאמר כי יקרא קן צפור לפניך. לפניך דייקא לכל אחד ואחד מישראל. וצדיקיא אינון עבדין קינא לשכינתא, ואתמר בהו גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה וכו'. והצדיקים עושים קן לשכינה ונאמר בהם "גם צפור וכו' דהא בזמנא דמשכחת קינא לגרמה תמן מתחברין נמי כלהו נשמתין דאזלין אבתרה. שהרי בזמן שהיונה מצאה מנוח לכף רגליה מתחברים שם גם הנשמות ההולכים עמה ואלו אפרוחיה. אפרוח אלו הנשמות הפורחות ממקום למקום אחריה. וכדין אע"ג דאיהי בגלותא קביעת לה אתר. וכעת, למרות שהשכינה בגלות היא קובעת לה מקום כמ"ש לגבי ביה כנישתא דשף ויתיב (מגילה כט ע"א) ורזא דא ואהי להם למקדש מעט (יחזקאל יא, טז). וזה סוד מ"ש ואהי להם למקדש מעט. כל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם וגדליה בן אחיקם כגונא דא בזמנא דאתחרב מקדשא, ביה קביעת שכינתא גרמה. וגדליה בן אחיקם באותו זמן בו נחרב הקדש, בו קבעה השכינה מקום מושבה וכיון דאתקטל, אתמר שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו (ר"ה יח ע"ב). וכיון שנהרג נאמר שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו. כי גופו היה שקול כבית המקדש. גדליה גימ' ב"ן ושם זה מקנן במלכות שהיא השכינה כידוע. דבזמנא דאתקטיל מיד לא אשכחת שכינתא לגרמה נייחא, שכאשר נהרג מיד לא מצאה השכינה מקום עליו תנוח ורשו אתיהיב לס"א לאתאחדא, ורזא דא שריפת בית אלקינו. ורשות ניתן לס"א להתאחז וזה סוד שריפת המקדש ששפחה ירשה גבירתא. ועוד, דעד דצדיק אשתכח בעלמא איהו מנחם לה לשכינתא בכמה נחמתא. ועוד צריך לדעת שכל זמן שהצדיק נמצא בעולם הוא מנחם את השכינה בכמה נחמות כי הוא בחינת היסוד ולכן "מנחם" רומז ליסוד כי בתוכו יש נח שהוא איש צדיק ומם גימ' יסוד. וזה סוד (איכה) אין מנחם לה. ובזמנא דאיהו אסתלק, אסתלק מינה נחמתא, ואתחזי לה כאלו ההוא יומא אתחרב מקדשא: ובזמן שהצדיק מסתלק, מסתלקת ממנה הנחמה, ונראה לה ביום פטירת הצדיק כאילו היום נחרב המקדש. אבל "יקרא קן צפור לפניך בדרך", בגלותא, ברזא דמשיחין אתמר. "בכל עץ" דא מב"י. "או על הארץ" דא מב"ד. אבל הפסוק אומר "כי יקרא קן צפור לפניך בדר'ך". דרך זו הגלות ויש כאן רמז לב' משיחין. "בכל עץ" זה משיח בן יוס'ף. כי יוס'ף מורה על היסוד והיסוד נקרא כ'ל והוא כל של העץ דהיינו הת"ת. "או על הארץ" זה משיח בן דוד שמושרש במלכות הנקראת אר'ץ. "אפרוחים" אלין מארי תורה. אפרוחים אלו בעלי תורה כי אפרוח בתפארת הנק' תורה שבכתב "או בצים" אלין מארי עובדין כל דא בפשטא דאוריתא. או בצים אלו בעלי מעשים טובים וכל הפירוש הזה הוא לפי פשט התורה. אבל תיקונא דכלא ברזא דאוריתא דאיהו לגו, וביה "לא תקח האם על הבנים". אבל תיקון הכל הוא בסוד התורה שהיא פנימית שזו תורת הסוד הבאה מן הבינה. מאי אם. מי זו האם? אלא שכינתא מסטרא דלגו אתמר בה "כי היא היתה אם כל חי", מסטרא דעץ החיים, ודא רזין דאוריתא. אלא פנימיות השכינה נקרא "אם" שנאמר בה כי היא היתה אם כל חי דהיינו הבינה שהמפעת חיים לת"ת וליסוד ולכן הת"ת נקרא "עץ החיים" מפני שמקבל שפע מהבינה. דבהו אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה (שיר ו, ט) שנאמר בבינה, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה ומפרש אחת היא בלא מחלוקת בלא פלפולא. "אחת" מצד זה שאין בה מחלוקת או פלפול ברה, מסטרא דאור ולא מסטרא דחשך. "ברה" מצד זה שהיא אור ולא חושך כמ"ש (סנהדרין כא ע"א) במחשכים זה תלמודה של בבל. ואתמר בה מי זאת עולה (שם ג, ו) אימא וברתא בשקולא חדא. ונאמר בה "מי זאת עולה" אלו האם והבת שהפסוק שקלן כאחת. כבר ידעת שמ'י כינוי לבינה וזא'ת כינוי למל'[30]. דמסטרא דילה איהי עץ הדעת טוב ורע, שהמלכות מצידה היא עץ הדעת טוב ורע דתמן קאים פלפולא, לימינא ולשמאלא אור וחשך. ששם במלכות גרידא יש פלפול, ימין ושמאל, אור וחושך, חיב ופטור, טמא וטהור, אסור ומותר, כשר ופסול אבל מסטרא דלגו ברה היא ליולדתה, ודא קבלה, אבל בפנימיות המל' נאמר ברה היא ליולדתה וזו הקבלה, ולכן ברה גימ' אור דאתקבילת ממלכא שהתקבלה מן המלך כלומר המילה קבלה פירושה שזו תורה שהתקבלה מן המלך אבל הלכה, בגלותא, בה בסוף יומיא כי יראה כי אזלת יד (דברים לה, לו) דאזלת בגלותא, אבל "הלכה" שזו תורה מצד אסור ומותר זו תורה מצד הגלות, וכמו שהתבאר לעיל, שבגלות אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה ובה נאמר בסוף הימים כי יראה כי אזלת יד. יד זו המלכות וסודה ודו'ד מנגן בי'ד. ובה עתידין ישראל שלא ימצאו הלכה ברורה בכל מקום (שבת קלח ע"ב) בגין חשך דקאים לבר. ובגלל הגלות והחשך לא תהיה ההלכה ברורה וביה "במחשכים הושיבני כמתי עולם" (איכה ג, ו) דא תלמוד בבלי (סנהדרין כד, ע"ב). ומצד הגלות נאמר במחשכים הושיבני כמתי עולם שעליו אמרו שזה התלמוד הבבלי. אבל מסטרא דלגו, "אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה". אבל מצד הפנימי נאמר על התורה "אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה" כלומר בתורת הסוד אין אחיזה ואין חושך כדין "לא תקח האם על הבנים" ועל זה נאמר לא תקח האם על הבנים. מי הם הבנים? אלין תרין משיחין, אלו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד דלית מאן דיכיל למקרב לגבה לאבאשא כלל כיון דאיהי מתתקפת עלייהו, שאין מי שיכול לקרב אליה ולהרע לה כלל, כיון שהיא, השכינה, מתחזקת עליהם לשמרם "שלח תשלח את האם" מגלותא, כדין "ואת הבנים תקח לך", אלין משיחין דזמינין למיהך למעבד נוקמין באומין עע"ז. ראשית "שלח תשלח את האם" ולאחר מיכן "ואת הבנים תקח לך" אלו שני המשיחים מב"י ומב"ד העתידים לנקום באומות עע"ז כדין "כצפרים עפות, כן יגן ה' צבאות" (ישעיה לא, ה) דא צדיק דאתתקן ע"י דאינון מארי קבלה. אז יתקיים כצפרים עפות כן יגן ייי' צבאות זה הצדי'ק הנתקן ע"י בעלי הקבלה לומדי הסוד דמסטרא דעץ הדעת אצטריך למסבל כמה חבלי משיח, שמצד המל' הנק' עץ הדעת צריך לסבול כמה חבלי משיח דכתיב והיתה עת צרה וכו' (דניאל יב, א). אבל מסטרא דעץ החיים, כן יגן ה' צבאות (ישעיה לא, ה). וכלהו נשמתין אתהדרן לאתרייהו בנייחא דכלא, אבל מצד עץ החיים שזו הת"ת נאמר כן יגן ייי' צבאות וכל הנשמות חוזרות למקומן בנחת הכל. יתכן שרומז ליסוד ז"א. מסטרא דאימא שופר עלאה דיתער מצד הבינה שופר עליון יתעורר וזה הנקרא שופר גדול וזו תנועת התשובה כי התשובה בבינה כמ"ש ולבבו יבין ושב על גבי שופר תתאה דאיהו מב"י, על גבי השופר התחתון שהוא משיח בן יוסף שהוא בהוד כדין (זכריה ט, יד) "וה' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן", ואז יתקיים וייי' אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן ומבאר דא מב"י דיהך בגו קליפין לאכפיא לון, זה משיח בן יוסף שילך בתוך הקלי' להכניע אותם. ומה שכתוב "ה' צבאות יגן עליהם" על משיח ועל שכינתא, נאמר על המשיח ועל השכינה "ה' צבאות" ודאי, בגין מארי קבלה דאינון משזבין ליה למב"י דלא יימות: ייי' צבאות ודאי כיון שבעלי הקבלה שהם מצילים את משיח בן יוסף שלא ימות. ועוד, ועוד ביאור לאות ע' הנז' שהיא אות ע' של יעקב. הרב הביא ביאור ראשון שאלו ע' ניצוצין וכעת אומר שאלו ע' אנפין לאורייתא מסטרא דאי', וברזא דא שכינתא דאיהי שבע סלקת נמי לשבעין, ושבעין אנפין אינון מאימא כמה דאמינא. ע' פנים לתורה מצד הבינה והסוד בכך הוא השכינה היא הנקראת בת שבע היא שביעית בימי הבניין ושבע נהיה שבעים כי לכל ספירה יש י"ס פרטיות ועוד, ועוד ביאור לאות ע' של יעקב הרומזת לבינה באופן הבא: מ"ט פנים טמא מ"ט טהור, ורזא שער החמישים טמיר וגניז, דהיינו לבינה יש את בחינת השבעים כיון שהיא מעל זו"ן שיש בהם שבעים ספירות ויש בה את בחינת שער החמישים כי כאשר סופרים שבע שבועות שהם זו"ן מגיעים ליום החמישים שזו שוב הבינה מתמן ולהלאה טהור וטמא בימינא ושמאלא. מן הבינה למטה מתפשטים טהור וטמא בימין ושמאל שהם פנים ואחור וכד מתפשטן מילין אינון ששים רבוא כגונא דנשמתין, וכאשר מתפשטים הדברים מהבינה הם מתפשטים לו"ק שיש בהם ששים ריבוא ספירות (כי שש קצוות חגתנה"י יש בהם י"ס פרטיות וכו' עד לריבוא) ולכל נשמתא אית באוריתא חולקא דיליה ודאי, וכל נשמה מששים ריבוא שבישראל יש לה חלק בתור'ה בודאי. כבר ידעת מה שאמרו[31] ישרא'ל ר"ת י'ש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה ורבים נבוכו בביאור המאמר. ברם על פי סוד הדברים ברורים כי התורה זו התפארת שיש בה ו"ק והיא הנקראת ישראל ע"ש ישראל אשר בך אתפא'ר וברור שיש בישרא'ל כלומר בתפארת הכוללת ו"ק ששים ריבוא חלקים. וכלא כליל בשמא קדישא יקו"ק, וכל הס"ר כלולים בשם הוי'ה הקדוש כי שם זה מקנן בתפארת כידוע דמכל את ואת דיליה נפקין כמה רתיכין משמשין לההיא את. שמכל אות ואות שבשם יוצאים כמה מרכבות המשמעות לכל אות ואות שבתורה. כבר ידעת שבשם יהו'ה כלולים כל י"ס באופן הבא: קוצו של י' זה הכתר. י' חכמה. ה' בינה. ו' תפארת הכוללת חגתנה"י ה' אחרונה מלכות. וכוונת הרב שבכל אות ואות מס"ר יש י"ס פרטיות. ושכינתא בעובדין אתתקנת ברזא ד"נר מצוה"[32], ואתקשטת בקישוטין דילה לאתחזאה בתיאובתא קמי מלכא. והשכינה נתקנת במעשה המצוות בסוד "נר מצוה" וכאשר בני אדם עושים מצוות למטה היא מתקשטת ומתיפה בעיני המלך, ז"א. ואתמר ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג, טז). ועל השכינה נאמר "ואל אישך (ז"א) תשוקתך, והוא ימשל בך" אבל באוריתא, אני לדודי ועלי תשוקתו, אבל בתורה (ת"ת, ז"א) נאמר "אני לדודי (ז"א) ועלי תשוקתו דכדין איהי אתקשטת בלבושין דמלכא, שכאשר תשוקת הדוד על הרעיה היא מתקשטת בלבושי המלך ודא "ותורה אור", דמצוה נר דאצטריך לאדלקא לה, אבל תורה אור דנחית ואדליק לנר. ורזא דא "ועלי תשוקתו". וזה מ"ש "ותורה אור" שהמצוה היא נר שיש להדליקו, אבל תורה זה אור היורד להדליק את הנר וזה סוד "ועלי תשוקתו". והענין הוא שהקב"ה שה"ס התפארת והוא סוד תורה והוא האור והשכינה שה"ס המלכות וה"ס הנר. יש יחוד הנקרא "שמי בקרבו" שהיחוד נעשה במלכות ויש יחוד עליון יותר הנקרא "אדון כל הארץ" שהמלכות עולה להתייחד עם הקב"ה בתפארת. שני ייחודים אלו הם רמוזים במילה תשוקה. כאשר היחוד נעשה במלכות אז נאמר "ואל אישך תשוקתך" שהאש'ה דייקא משתוקקת וכאשר היחוד נעשה בתפארת נאמר "עלי תשוקתו" שהוא המשתוקק. כאשר היחוד נעשה בתפארת השכינה נקראת בלשון זכר כי היא נעשית כמותו שאז היא מתקשטת בלבושי המלך. וזה ההבדל בין מצוה (מלכות) ותורה (תפארת) מה שאמרו (סוטה כא ע"א) "אמר רב יוסף, מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא". מפרש רש"י את דברי רב יוסף ואומר בזמן שאדם מקיים מצוה היא מגינה עליו מן הפורענות ומצילה אותו מן היצר הרע שלא יסיתנו לחטוא, אך בעת שלא מקיימה היא מגינה מהפורענות אך לא מצילה מן היצה"ר. התורה כחה רב שגם בזמן שלא עוסק בה מגינה מן הפורענות ומצילה אותו מן המזיקים[33]. ובזמנא דקבילו ישראל אוריתא על טורא דסיני, כתיב ה' מסיני בא וכו' (דברים לג, ב) ורזא דא סתים איהו ובזמן שישראל קבלו תורה על הר סיני כתוב ייי' מסיני בא וכו' וסוד זה סתום הוא[34]. דשכינתא חולקא דישראל איהי ולית חולקא לכל אומין בה כלל. שהשכינה חלק ישראל היא ואין לאומות העולם חלק בה כלל ולית לה חולקא בהו ולא בארעאן דלהון, אלא בארץ ישראל. וכן אין לה חלק בהם, באומות העולם, ולא בארצם אלא בארץ ישראל בלבד[35]. אבל עם כל דא אומין מתקיימן בעלמא. אבל עם כל זה האומות מתקיימים בעולם אלא בגין דהכי אצטריך, ומלכא בעי דיתקיימון עד זמנא דאצטריך. אלא שהרי כך נצרך. והמלך רוצה שיתקיימו עד זמן הנצרך. ומלכא מקורא דכלא כללא דכלא איהו, בג"כ אלין נמי דמתקיימין בעלמא, ממאי דאתגזר מיניה עלייהו איהו. והמלך מקור הכל הוא. כלומר המלך שה"ס התפארת הוא מקור היסוד הנקרא "כלל הכל". לכן היסוד נקרא "כל" ויוס'ף נקרא (מל"א ה) "כלכל". ולכן האומות מתקיימים בעולם כפי שגזר עליהם המלך. בג"כ אומות העולם מונין לחמה וישראל מונין ללבנה (סוכה כט.) ולכן אומות העולם מונים לחמה שה"ס הת"ת וישראל ללבנה שה"ס המלכות. אבל בשעתא דקבילו אוריתא, כדין ה' מסיני בא וכו', בגין דאיהו מארי כלא ובעא לשעבדא כלהו תחות שכינתא. אבל בשעה שישראל קבלו תורה נאמר "ייי מסיני בא וכו" כיון שהוא אדון הכל רצה שהכל ישתעבדו תחת השכינה. ולזמנא דאתי והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו) כדין שכינתא תשלוט על כלא. ולעתיד לבא נאמר "והיה אור הלבנה (מלכות) כאור החמה (תפארת) ואז השכינה (מלכות) תשלוט על הכל (יסוד) ואינון גרים גרורים מאן דאתחזי לאתעברא אתעבר, מאן דחזי לאתקיימא יתקיים. ואלו הגרים שנגררו לעם ישראל הראוי לעבור עובר ואין לו חלק בישראל והראוי להתקיים בעם ישראל, מתקיים. ועוד, קב"ה אות הוא בצבא שלו (עי' חגיגה טז.) ועוד, הקב"ה נקרא צבאות כי אות הוא בצבא שלו. ומבאר דהא כלהו רתיכין נפקין מגו צירופין עלאין, דכל את ואת משמא קדישא בכמה צירופין אצטרפת, שהרי כל המרכבות יוצאות יוצאות מתוך צירופי אותיות עליונות שכל אות ואות מהשם הקדוש מצטרף בכמה צירופים ולפום צירופא הכי בריאת בריין. ולפי הצירוף כך היא השכינה בוראת ברואים (רוחניים וגשמיים). וכד מסתכלין בהו אשתכח כלא ההיא את ולא אחרא. וכאשר מתבוננים בסוד הצירוף של האותיות מוצאים שהכל זו אות אחת ולא אחרת. ובגין דא "אות הוא בצבא שלו" ולכן אמרו "אות הוא בצבא שלו" שהכל אות אחת. דהא כל צבא באת חד מיניה תליא ואבתרה אתדבר. שהרי כל צבא באות אחת משמו תלוי וממנו מונהג. כגון ד' רגלי המרכבה שהם אריה שור נשר אדם הם בחינת חגת"ם ואלו ד' אותיות השם והם מיכאל גבריאל רפאל ונוריאל. מחנה מיכאל שהוא החסד מונהג מאות י' של השם וזה דגל מחנה יהודה קדמה ובמחנה לויה משה אהרן ובניו. ובמחנה שכינה פתח המשכן ושמא קדישא כלא ברזא דיחודא אשתמודע ודא כ"ו, והשם הקדוש הכל בסוד היחוד הוא נודע וזה שם הוי'ה ב"ה שהוא גימ' כ"ו והוא אחד בסוד אות א' דאיהו אחד י'ו'י'. באות א' הרומזת לאחד ולאלופו של עולם רואים שיש אות י' למעלה ואות י' למטה ואות ו' בינהם יו'י גימ' כ"ו. וכלא רזא דנקודה חדא טמירא וגניז. והכל סוד נקודה אחת סתומה וגנוזה שהיא סוד ספירת אבא וזה הדגש שבאות ב' של "בראשית" דא' איהי י'ו'י' כמה דאתמר, שאות א' היא יו'י כמו שנאמר לעיל ואינון עילא ותתא ואמצעיתא. וג' אותיות יו'י הם עליון תחתון ואמצעי. אות י' למעלה ו' באמצע וי' אחרונה למטה. כלומר י' ראשונה תרמוז לג"ר, ו' לחג"ת וי' לנה"י ורזא דא י' ברזא [ד]תלת קוצין, וזה סוד ביש באות י' ג' קוצין: קוץ עליון רומז לכתר שהרי אות י' היא מאותיות בד"ק חי"ה שלהן תג אחד. האות י' עצמה היא נקודה כמו קוץ אלו החג"ת. בנוסף לאות י' חוד למטה וזה הקוץ התחתון הרומז לנה"י. לאשתכחא כלא בקיטרא חד ביחודא שלים. וכך נמצא הכל בקשר אחד שלם והכי אוריתא לכמה רזין אתפרשת וכך התורה לכמה סודות מתבארת וכלא אתהדר ביחודא חדא ברזא דא', ורזא די'. והכל חוזר ביחוד אחד לסוד אות א' שהיא סוד י'. כלומר התורה כולה שמותיו של הקבה וכל מילה תלויה בספירה אחת וזו תלויה באות משמו של הקב"ה ושמו כלול באות א' וזו בנקודה אחת סתומה. כגון המילה בראשית סודה חכמה כמ"ש ראשית חכמה יראת יי' והחכמה תלויה באות י' שבשם וכו'. ידוע ששם הוי'ה הוא בת"ת והת"ת נאצלה מן הבינה שנאצלה מן החכמה שנאצלה מהכתר. ובכן, כנגד הת"ת יש את התורה שהיא כולה שמותיו. כנגד הבינה יש את יו'י שזה שורש הוי'ה וכנגד החכמה זו אות א' והכתר זו הנקודה שיש בה ג' קוצין. ולזמנא דאתי כלהו אלין רזין עלאין יתגלון בעלמא, וישתמודע יחודא עלאה קדישא דאיהו כללא דכלא. ולעתיד לבא כל אלו הסודות העליונים יתגלו בעולם ויוודע היחוד העליון שהוא כללות הכל בההוא זמנא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט). באותו זמן יתקיים הפסוק "יהיה יי' אחד ושמו אחד שאז יראו את האחדות בכל. האחדות תראה בתורה ובעולם[36] זכאה חולקהון דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי אשרי חלקם של ישראל, שזכו שהשכינה עמם, בעולם הזה ובעולם הבא. [1] ההבנה במילת "נכללים" הוא שכל האורות נמצאים בכל האורות מודל המוכר מימי ספירת העומר נצח שבנצח או יסוד שבנצח וכו'. [2] שתוי זה הנמשך אחר הנאות העוה"ז ועליו נאמ' יתוש קדמך. יתוש אותיות שתוי. והולך בעצת ושתי הנפש הבהמית המתאוה ושתוי אותיות ושתי. [3] ילקו"ש דברים יא, תתעג. [4] זוהר ח"א כא ע"ב: "וְלָא אִתְנַבֵּי בַּר נָשׁ מִתַּמָּן עַד דְּאֲתָא שְׁמוּאֵל. וְעַל דָּא נֶצַח יִשְׂרָאֵל כְּתִיב בֵּיהּ כִּי לא אָדָם הוּא. יְהוֹשֻׁעַ אִתְנַבֵּי מֵהוֹדוֹ שֶׁל משֶׁה דִּכְתִיב (במדבר כז) וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו. הוֹד. וְדָא דַרְגָא חֲמִישָׁאָה. נְצַח יַרְכָא שְׂמָאלָא דְּיַעֲקֹב. וּבְגִין כַּךְ אֲתָא דָוִד וְכָלִיל לֵיהּ בְּיָמִינָא דִּכְתִיב, (תהלים יו) נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נְצַח. יְמִינְךָ לָא כְּתִיב אֶלָּא בִּימִינְךָ. מַאי טַעְמָא אִתְחַלַּשׁ יַרְכָא דְּיַעֲקֹב, בְּגִין דְּאִתְקָרַב בֵּיהּ סְטַר מְסָאָבָא וְנָקִיט תּוּקְפָא מִנֵּיהּ וְאִתְעַכֵּב עַד שְׁמוּאֵל, וְעַל דָּא (שמות קיא ע"א) אֲתָא לְאַדְכָּרָא דְּדָא אִיהוּ יַרְכָא דְּיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב וְגַם נֶצַח יִשְׂרָאֵל. וְעַל דָּא כָּל מִילוֹי הֲווּ בְּדִינָא בְּשֵׁירוּתָא וּבְסוֹפָא. עיין באריכות בפרדס רימונים שערי י"ז שער ירך יעקב. [5] ואל תתמה כיצד יש בו את זוהר המל' הנמצאת תחתיו כי כבר ידעת שלאחר שהאורות נכללים יש את כל האורות זה בזה וזה בזה. [6] דע כי היחידות במל' העשרות בת"ת המאות בבינה והאלפים בחכמה והריבואות בכתר. נקט כאן מאתיים מצד הבינה. מה שכתוב באד"ר דף קכ"ח ע"א שהתורה קדמה לעולם אלפיים שנה מסביר ה"מנחת יהודה" שהכוונה שחו"ב קדמו לת"ת ושם נקט אלפים מצד החכמה. [7] במילת "משכיל" נרמז היסוד הנק' כ'ל והמל' הנק' ש'ם וי"ס כי בעת שהוא משפיע למל' הוא כולל כל י"ס ומבשרי אחזה אלוה. [8] המילה נהר מתבאר מלשון נהרא דהיינו אור. [9] מה שנקט ב' לשונות נראה שהם כנגד ג"ר וו"ק. תחילה היא מקבלת שפע בו"ק וזה השיקוי ואח"כ בג"ר וזו הרוי'ה. או שהם חו"ג מצד אסור ומותר וכו'. [10] הרב קורא לספירות מדרגות. [11] הרב יוסף ג'יקטיליא מביא שני הסברים למה משם הוי'ה יוצא שם אלקים. שם הוי'ה הוא גימ' כ"ו וכשהוא נכתב מלא כ'ף ו'ו הרי ס"ת אותיות פ"ו שהם גימ' אלקים. עוד, כאשר נכתוב שם הוי'ה במילוי ההין כזה: יוד הה וו הה נקבל גימ' מ"ה וכשהוא מלא "מם הא" יעלה גימ' פ"ו. [12] עיין בקל"ח סוף פתח כ' שאמר שנקודה הוא סיתום האורות ואות ו' מורה על פתיחת האורות. [13] עומק נוסף יש בפסוק אני ייי' רומז לייחוד קו"ש, שמילת אני רומזת בכל מקום לשכינה וייי' לקב"ה. [14] הטעם שהמל' נק' עיר כי יש בה ה"ג מנצפ"ך שהם גימ' פ"ר כמנין עי"ר. [15] ברור שאין הכוונה למרחק גשמי אלא הכוונה כמ"ש "ותתצב אחותו מרחוק" וכתוב "אמור לחכמה אחותי את" למדנו שמרחוק היינו בדרך החכמה העליונה. [16] מה שהיסוד נק' טוב הסביר מרן הבן איש חי בספרו "לשון חכמים": אות ט' של ט'וב מורה שהיסוד תשיעי מהכתר. אות ו' של טו'ב מורה על היותו ששי מהחסד ואות ב' של טוב' מורה על היותו שני מהמלכות. ההסבר הרווח הוא מהפסוק (ישעיה ג, י) "אמרו צדיק כי טוב" הרי שהצדיק נקרא טוב. [17] ידוע שמילה בת ד' אותיות שונות יש בה כ"ד צירופים כגון: נדיא אדין נאיד וכו'. [18] הרמב"ן בהקדמתו לתורה. נפש החיים פ"ד פרק י"ט. הרמ"ז בביאורו על הזוהר בספר דברים מסביר שהקב"ה היינו זעיר אנפין. והוא זוהר מפורש: (ח"ג דף רסה ע"ב) "אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר, כָּל דָּא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְנַטְרָא לוֹן לְיִשְׂרָאֵל, וְאַתְקִין שְׁמֵיהּ קַדִּישָׁא לְעֵילָּא, דְּאִיהוּ אוֹרַיְיתָא, וְאוֹרַיְיתָא כֹּלָּא חַד שְׁמָא קַדִּישָׁא אִיהוּ, וּמַאן דְּאִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, אִשְׁתְּדַּל בִּשְׁמֵיהּ. [19] כמו המעשה הידוע עם סידנא רבי יעקב אביחצירא זללה"ה שהחיה נער ערבי מת במטהו ובכך הציל את הקהילה היהודית מפוגרום. [20] זוהר ח"א דף קיג ע"א: "אָמַר רַבִּי יצְּחָק מַאי דִכְתִיב, (זכריה ח) עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרוֹב ימִים. מַאי טִיבוּתָא דָא (כדי) לְמֵיזַל כְּדֵין דִּכְתִיב וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ. אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְּחָק (קלה א) עֲתִידִים הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא לְהַחֲיוֹת מֵתִים כֶּאֱלִישָׁע הַנָּבִיא, דִּכְתִיב, (מלכים ב ד) וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְּיָדְךָ וָלֵךְ. וּכְתִיב וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנַּעַר. אָמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דָּבָר שֶׁעֲתִידִים לַעֲשׂוֹת הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא אַתָּה רוֹצֶּה עַכְשָׁיו לַעֲשׂוֹת, מַה כְּתִיב וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר ואֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. אֲבָל הַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא עָלָה בְּיָדָם הַבְטָחָה זוֹ, דִּכְתִיב, (זכריה י) וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ כְּדֵי לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים (מה מתים אותם) מֵהַגֵּרִים שֶׁנִּתְגַיְּירוּ מֵאוּמּוֹת הָעוֹלָם דִּכְתִיב בְּהוּ (ישעיה סה) כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֵא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקוּלָל. אָמַר רַבִּי יִצְּחָק סוֹפֵיהּ דִּקְרָא מוֹכִיחַ דִּכְתִיב מֵרוֹב יָמִים. [21] ונקרא כך מפני שהוא סומך את המלכות הנקראת מ'ת וקרי ביה שען מת. עוד אמרו בזוהר ח"ג דף רפ"ו ע"א "במחוקק במשענותם" מחוקק היינו היסוד, במשענותם היינו נו"ה. הרי שהמשענת היא סומכת למלכות דרך נה"י. [22] כאן המקום להסביר כיצד לימוד תורה לאחרים גורם להארת היסוד במלכות. הנה פה האדם הוא מלכות כמ"ש במאמר "פתח אליהו" מלכות פה. השפתיים הם נו"ה. והלשון יסוד. כאשר האדם מדבר בלשונו הוא מעורר את היסוד להשפיע למל' כי היא פה. הדיבורים הם של תורה שהיא התפארת וכשמוציאים אותה בדיבור היא נעשית תורה שבעל פה שזו המלכות. הנה לך שלימוד תורה לאחרים מחבר זו"ן ומשפיע שפע למל'. מכאן נבין היטב את ההמשך: וה' עמו וכל מקום שכתוב וה' היינו הוא (ז"א) ובית דינו (מלכות) כלומר בזה שגילה מסכת וגרם יחוד זו"ן זכה שהם עמו. [23] הסביר זאת הרמ"ז בספרו "ערכי הכינויים" (אות ה' - סעיף קיב) הלכה נקראת המל' (המלכות). וז"ש "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד". כי אחר שנחרב בית המקדש חזרה המל' אב"א במקומה הראשון בד' ספירות של הזכר תנה"י. וזה "אין לו להקב"ה". (שהוא בחינת ז"א) אלא שהיא, המל', [אינה] אלא [ב]אותם הד' אמות לבד. מזה הטעם עצמו אסור לילך אחורי אשה בתוך ד' אמותיה, כי שם מקומה ותופסת כל שיעור ד' אמות. וזהו "הלכה" אותיות "הכלה": [24] שבת ס"ז ע"א. שבת קיא ע"א. וקיבל זאת ממורו רבי עקיבא עיין שבת קכח ע"א. ובזוהר (ח"ג רכ"ג ע"א) אמרו בני מלכים מסטרא דמלכות. וזה הפירוש בנים אתם לייי' (ז"א) אלהיכם (מלכות). ובספר "עמק המלך" (ה, מח) כתב "ומפני שמלכות של א"ק הוציאה אותם הז' מלכים, לכן נקראו מלכים לשון מלכות, כי כל בני ישראל בני מלכים הם". ע"כ. דהיינו הרב מבאר ש"מלכים" הכוונה לזו"ן. [25] יתכן שיש כאן רמז במילה "בראשית" להשתלשלות מהכתר עד המל' באופן הבא: ב' של בראשית אלו ב' רישין ע"ק וא"א. ר' חכמה ע"ש ר'אשית חכמה. א' בינה כמ"ש הרמ"ק בפרדס שער כז פרק ג' בשם ספר התמונה שאות א' תרמוז בי' העליונה לחכמה ו=כתר (כי אין אנו משיגים בו אלא בו"ק שבו) וי' התחתונה שבא' זו הבינה. שית של בראשית אלו הו"ק. והמלכות אלו האותיות של מילת בראשית. [26] הנה הרב בתקט"ו תפלות תפלה רשב"י כתב שב' משיחין הם נו"ה. וחזר על כך בביאורו על הנביאים חבקוק בפסוק "על משמרתי אעמודה". ומרע"ה מושרש גם ביסוד כמ"ש (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טו'ב הוא". וטוב כבר ידעת שהוא היסוד. וטוביה שמו. (סוטה יב ע"א). [27] עיין אדיר במרום (דף רמח) על פסוק שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום. [28] עיין לקמן תיקון ס"ט שכללות הכל היינו כללות עליונים ותחתונים הם בדמות אדם. עולם אדם קדמון נקרא בשם אדם. המל' נקראת "דמות אדם". בפרצופים יש תרי"ג אורות כמו שיש באדם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. [29] עיין תקט"ו תפלות תפלה רכ"ב. ביאור הרמח"ל לספר שמות. בספרו "אדיר במרום" מאמר היחוד והיראה מסביר הרב שפ"ר דינים מנצפ"ך הם כלולות בד' אותיות שם הוי'ה ב"ה וכשנחלק פ"ר לד' נקבל ע' דינים. [30] ואלו הם דברי הזוהר בבראשית (דף י ע"ב) "פָּתַח רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שיר השירים ג) מִי (קע"ו ב) זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגו', מִי זֹאת, כְּלָלָא דִּתְרֵין קִדּוּשִׁין (קדישין) דִּתְרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חֲדָא וְקִשּׁוּרָא חֲדָא. עוֹלָה מַמָּשׁ לְמֶהוֵי קֹדֶשׁ קָדָשִׁין. דְּהָא קֹדֶשׁ קָדָשִׁין מִ"י. וְאִתְחַבְּרָא בְּזֹא"ת. בְּגִין לְמֶהֱוֵי (זאת) עוֹלָה דְּאִיהִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁין. [31] החיד"א בחומת אנך דברים לג, ד. מגלה עמוקות אופן קפ"ו. הרמ"ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות מאמר הנפש ח"ג פרקים ה-ו. זו"ח שיה"ש. [32] משלי ו, כג. "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר". [33] הטעם שהמלכות נקראת נר מבואר בספר "פרי עץ חיים" שער חנוכה וכתב שם: "נר" הוא בחינת מלכות דיש לה ג' יחודים: יהו"ה אהיה, יהו"ה אלהים, יהו"ה אדני גימטריא "נר". וזה כשהיא נגד נצח הוד יסוד שלו יש לה יחוד הוי"ה אדנ"י, וכשעלה עד החזה שלו אז יש לה יחוד הוי"ה אלהים, וכשהיא שוה עד הכתר שלו הוי"ה אהיה. עוד כתוב בזוהר בראשית (דף נ"א ע"א) שבלהבה של הנר יש ג' גוונין: לבן אדום ירוק והם חסד גבורה תפארת, וכן יש גם גוון תכלת שהוא המלכות. האור הלבן הוא זעיר. ומעל האור הלבן יש אור סתום וזו היא בחינת ג' ראשונים. הפתילה שהנר נאחז בו ודולק הן ישראל הדבוקים בה. [34] עיין לקמן תיקון מ"א ותיקון נ"ד. עוד עיין באגרות רמח"ל דף מו. אוצרות רמח"ל פרשת וזאת הברכה דף קכ"ט. מאמר הגאולה דף 16 ונזכרו שוב ב"ילקוט ידיעות האמת" דף רמ"ג. והן אמת שהרשב"י דרש את הפסוק בהרחבה בזוהר ח"ג דף קצ"ב ע"ב עיי"ש. [35] וזה הוא מ"ש בגמ' (ברכות ז ע"א) "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי שלשה דברים בקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו. בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר הלא בלכתך עמנו. בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך וכו'. [36] דבר מעניין הוא שחומצת גרעין הדנ"אי זהה מהחיידק הקטן ועד האדם. ראה שלא במקרה נקראת החומצה כך שאלו אותיות שם אדנ-י. הקדמה תיקוני עתיקא קדישה תיקוני עינא

 
 
חדשות
הספריה
צדיקים וספריהם
במעגל השנה
הרמח"ל
תיקונים חדשים  
קל"ח פתחי חכמה  
משכני עליון  
ויקיבלה - מלון עברי קבלי
הסכמות
כללי
רקאנטי על התורה
תנ"ך
במעגל החיים
פרקי אבות
ברכות לחתונה,בר מצווה וברית מילה
מילון עברי קבלי
דפי מקורות ושיעורים
אור התלמוד הירושלמי
אור הפרשה
ערכים חדשים
קטעי זוהר
זוגיות בפרשה
שערי אורה
ציוני על התורה
אור המדרש